שיתוף פעולה בין המגזר הציבורי לבין המגזר הפרטי באופן של "שותפות פרטית-ציבורית", Private-Public Partnership, או PPP, יכול להתבצע בדרכים מגוונות ותחת מודלים שונים. המודלים השונים מספקים מסגרת יעילה לשיתוף פעולה בהתאם לצרכים של הצדדים, לדרישות הפרוייקט, ומציעים חלוקת אחריות שונה וחלוקת סיכונים אחרת. PPP הוא למעשה שם כללי למגוון דרכי שיתוף פעולה, ייחודיים לכל פרוייקט, אך יש מספר מודלים נפוצים ברחבי העולם לשותפות מסוג זה, כפי שיבואר להלן.
Design-Build / Design-Bid-Build (DB / DBB) – תכנון-בניה / תכנון-הצעה-בניה:
שני מודלים אלה הם הדגמים הבסיסיים והנפוצים ביותר לשיתוף פעולה בין המגזר הפרטי והציבורי באופן של PPP. לפי מודלים אלו, רשות ציבורית שרוצה להוציא לפועל פרויקט כלשהו מתקשרת עם חברה פרטית המוציאה אותו לפועל בפיקוח ובתשלום של המגזר הציבורי, והנכס עובר ישירות לרשויות הרלוונטיות לצורך שימוש. שני מודלים אלו שונים באחריות לתכנון – במודל DBB, אחריות התכנון המלאה היא על הגוף הציבורי, המתכנן את המבנה לפי ראות עיניו, כולל כל הדרישות עד לפרט הקטן ביותר. לאחר התכנון המלא הרשות יוצרת מכרז עם מפרט בניה ספציפי ומקבלת הצעות מחברות פרטיות, בדרך כלל קבלני בניה. מנגד, מודל DB מטיל גם את אחריות התכנון בידי הגוף הפרטי, בין אם באופן מלא או באופן חלקי. במודל זה המגזר הציבורי מתקשר עם חברה פרטית, המתכננת ובונה מבנה ציבור או תשתיות נדרשות, ולאחר הבניה גם כאן הנכס עובר לניהול ושימוש על ידי הרשויות. שני מודלים אלו שונים בהיבט האחריות לתכנון וגם בהיבט חלוקת הסיכונים, מפני שסיכונים כגון תכנון לקוי נוטלים על הצד שאחראי לתכנון, אך בכל מקרה הסיכונים הקשורים לבניה מוטלים על הגוף הפרטי.
Design-Build-Finance (DBF) – תכנון-בניה-מימון:
מודל זה של PPP דומה למודל DB, בו הגוף הפרטי מתכנן ובונה את המתקן או התשתיות, אך כאן הגוף הפרטי גם אחראי על מימון הפרוייקט. שיתוף פעולה זה דומה במתכונתו בכל היבט אחר מלבד המימון, ולכן גם חלוקת הסיכונים שונה וסיכונים כלכליים כגון בעיות מזומנים מוטלות על הגוף הפרטי. מיד לאחר סיום העבודה המוזמנת, הגוף הפרטי מקבל תשלום או הטבות אחרות מצד הרשויות.
Design-Build-Maintain (DBM) – תכנון-בניה-תחזוקה:
מודל זה דומה גם כן למודל הבסיסי של DB, בו הגוף הפרטי מתכנן ובונה את המתקן או התשתיות, אך כאן התפעול של המבנה נשאר בידי הגוף הפרטי למשך זמן מוגדר מראש. כלומר, הגוף הפרטי מתכנן, בונה ומתחזק מבנים ציבוריים, תחת קריטריונים מאד מוגדרים בחוזה עם המגזר הציבורי. חשוב לומר שתחזוקה אינה מתייחסת למתן שירות או תפעול שירות או מתקנים, אלא כאן הכוונה היא רק לתחזוקה שוטפת. החברה הפרטית מתכננת ובונה מתקנים והיא גם אחראית לתיקונים או תחזוקה של המבנים או המכונות – אך הרשויות הם אלו שאחראיות על תפעול המתקן ועל אספקת השירות.
Design-Build-Operate / Design-Build-Finance-Operate (DBO / DBFO) – תכנון-בניה-תפעול / תכנון-בניה-מימון-תפעול:
אלו מודלים נפוצים מאד ברחבי העולם של שיתוף פעולה בין המגזר הפרטי לציבורי בצורה של PPP. מודלים אלו מהווים גם כן הרחבה לשיתוף הפעולה של המודלים הקודמים, כאשר גם כאן מוספים עוד תחומי אחריות וסיכונים מהמגזר הציבורי אל המגזר הפרטי. בנוסף לכך שמודלים אלו מטילים על המגזר הפרטי את אחריות התכנון והבניה, ובמודל DBFO גם את המימון, כאן הגוף הפרטי אחראי גם לתפעול השוטף ו/או לאספקת השירות. כך הגוף הציבורי יכול גם להטיל סיכונים רבים יותר על המגזר הפרטי. בשיתוף פעולה זה יעילות המגזר הפרטי על פני המגזר הציבורי באה לידי ביטוי לא רק בהיבטים של בניה ותפעול מערכות, אלא גם השירות כולו מנוהל ומתופעל באמצעות שיטות של גופים פרטיים, שיטות ניהול יעילות הרבה יותר מאלו של המגזר הציבורי, דבר שאמור להעלות את יעילות השירות הניתן לאזרחים. אך לא משנה אם החברה הפרטית מממנת את הבניה או לא, הרשויות שומרות לעצמן את הבעלות על הקרקע, המתקנים, ושליטה מלאה באופי השירות הניתן.
Build-Own-Operate / Build-Own-Operate-Transfer (BOO / BOOT) – בניה-בעלות-תפעול / בניה-בעלות-תפעול-העברה:
במודלים אלו יש שינוי משמעותי מאד וחשוב מיחס למודלים הקודמים שתוארו – הם נותנים לגוף הפרטי בעלות על המתקנים, על הקרקע, הציוד, או כל היבט אחר שנקבע בחוזה בין הצדדים. ההבדל בין המודלים הללו הוא זמן הבעלות על הקרקע והמתקנים. במודל BOO, הנכס נשאר בידי החברה הפרטית באופן קבוע, ולעיתים יש סעיפים בחוזה ההתקשרות בין הצדדים שמאפשרים למדינה לרכוש את הנכסים בסיום תקופת ההתקשרות, בדרך כלל כ-25 שנה. מנגד, במודל BOOT, החברה הפרטית אמנם מתכננת, בונה, מתפעלת או מספקת שירות ומשאירה בידיה את הנכסים, אך בסיום תקופת ההתקשרות כל המתקנים והנכסים עוברים לגוף הציבורי. למעשה, ניתן לראות שיתוף פעולה זה כמצב בו גופים פרטיים בונים ומתפעלים שירותים ציבוריים באופן עצמאי, על קרקע פרטית או כזו שהוקצתה במיוחד, בעידוד הרשויות. כאן הרשויות בדרך כלל לא מממנות את הפרויקט באופן ישיר, אך מציעים הטבות כגון מיסוי או הלוואות נוחות.
Design-Build-Finance-Operate-Maintain (DBFOM) – תכנון-בניה-מימון-תפעול-תחזוקה:
זהו מודל שיתוף הפעולה המקיף ביותר, המטיל כמעט את כל תחומי האחריות וכמות רבה מאד של סיכונים על המגזר הפרטי. בדרך כלל, לשיתוף פעולה שכזה מוקמת חברת אם פרטית ייעודית, המתקשרת מול המדינה בחוזה, והיא מרכזת תחתה גופים שונים שאחראים לכל היבט בפרויקט – תכנון, בניה, מימון, תפעול השירות ותחזוקה שוטפת. הרשויות כלל לא מעורבות בהיבטים אלו של הפרוייקט שעוברים לאחריות החברה הפרטית. הדוגמה הטובה ביותר לשיתוף פעולה מסוג זה הוא כביש 6 בישראל. אמנם חברת כביש חוצה ישראל היא חברה ממשלתית, בניגוד לנהוג במקומות אחרים בעולם בו החברות הן חברות פרטיות לחלוטין, עדיין זו דוגמה לשיתוף פעולה שכזה. חברת האם היא זו שנמצאת בקשר עם המדינה, היא אחראית על תכנון, בניה, תפעול השירות ותחזוקה של הכביש, היא מעסיקה קבלני משנה כגון צוותי תחזוקה, סיירי כביש, מנקים, קופאים בעמדות האגרה, וכדומה. כולם עובדי החברה ולא עובדי המדינה. החברה אחראית על תפעול ומתן השירות לתקופה ארוכה, היא מימנה את הבניה, ובתמורה החברה גובה תשלום על השימוש בכביש ישירות מהאזרחים. כך למעשה שיתוף פעולה מסוג זה מעביר כמעט את כל הפעילות לחברת האם הפרטית, ואילו הגוף הציבורי, המדינה, נשארת בתפקיד של קביעת מדיניות, נהלים, וכמובן פיקוח שכל פעילות הגוף הפרטי נעשית לשם השגת מטרות ציבוריות.
חשוב לומר שוב ששיתוף פעולה בין המגזר הפרטי לציבורי באופן של PPP יכול להיות מגוון מאד ושונה בין פרויקטים שונים ובין מדינות שונות. יש פרויקטים שיוצרים מנגנוני תשואה ייחודיים, יש פרויקטים דרכם הרשות הציבורית רוצה לקדם שירותים ספציפיים, יש דרישות אזרחיות ייחודיות לכל שירות ולכל חברה, וכדומה. אך בסופו של דבר, PPP היא דרך יעילה ויצירתית לאגד מספר רב של תחומי אחריות שהיו שייכים למגזר הציבורי, ולאפשר אספקתם, בנייתם ותפעולם באופן יעיל הרבה יותר ובמימון של המגזר הפרטי.
